פרק 5
אופן התפקוד על ידי אהבה, משלים לזה של הכנסייה בדמוקרטיות
5 - 2 - חיבור מושלם עם רוח הקודש הוא המפתח היחיד
למעט יוצאים מן הכלל, האויב של נשמותינו בתוכנו אינו חבוי בטעויות סופיות גסות, אלא בדקויות ההערכה המובילות אליהן. זו הסיבה שאסור לנו לעשות דמוניזציה לשטן אם ברצוננו להילחם בו, בכל מקום שבו הוא עומד, בין אם בנו או כאשר הוא מוקרן על פני האדמה. כאשר הדייג רוצה לדוג מקק, הוא לא לוקח קו לצוד טונה. כך גם כאשר אלוהים קורא לאדם לפתוח בפני המשיח את ההזדמנות בבגרותו, לשכתוב באהבה אלוהית, של החלק המקביל, המתוכנת במוחו על ערכי האהבה האגוצנטרית
מי שמובל בחיפוש זה אחר אהבה אלוהית חסרת פניות, חייב אפוא להיות יותר מכל אחד אחר בחיפוש זה אחר הנוכחות האלוהית, וברצון כולו לא לחטוא עוד, למרות שהוא נשאר חופשי כמו האוויר ובשמחתה של פרימה בלרינה, שצריכה רק לכבד את הכוריאוגרפיה שלו, כדי לא לעזוב את קרן הזרקורים העוקבת אחריו. לא בפחד וברעד הוא יוכל להוציא מעצמו את המיטב, אלא בשמחת החיים של תשוקתו לריקוד. לפיכך עליו להישאר קשוב באופן טבעי לתפיסה הקלה ביותר של המעידות האפשריות שלו, תוך סיכון לעזוב הן כוריאוגרפיה זו והן את מסגרת המקרן, שתייצג עבורו את ייאוש החטא. אם יום אחד חוסר תשומת הלב שלו מוביל את רגלו להחליק על דג קטן שהוא חשב שהוא מת בתוכו, כי הוא נעדר מאז ילדותו, הוא לא צריך ללכת לצוד שדים גדולים, שם זה היה במקור רק דג קטן מאוד. אם הוא רוצה לחזור למקורות הטעויות שלו, אז בבלבוליו העמוקים רוח הקודש רוצה להוביל אותו דרך בדיקות מדויקות של המצפון שמהן יכול לנבוע המקור, אבל במיוחד לא בחיפוש אחר טונה, שהתוצאה מייצגת על כל השלכותיה
חשוב לעולם לא לבלבל בין התוצאה המופקת לבין הגורם לתוצאה זו, תוך סיכון של מאבק נגד הבשר שלך, בפחד פחות או יותר לא מודע מפני ההשלכות של טעויות של האדם, ובכך להילחם נגד טחנות רוח, ולא נגד הסיבות האמיתיות של החלקות. זה יכול להוביל אותו לנקודה של צורך, יום אחד, להסתדר בלי ריקוד, בגלל שמעולם לא השיג את התוצאה הנכונה, ובכך ישוע מציע חיים בשפע בחופש האמיתי, של לא לדוג עוד
כפי שאמרנו בפרק השלישי, מי שמסרב להתבונן ברוחניות של היגיון הבשר שלו, מובל להילחם נגד בשרו, חייו שלו, רצונותיו המוצדקים, משום שהוא נאבק נגד התוצאה וההשלכות של מה שאויב נשמותינו בנה בו ללא ידיעתו. מה שמוביל אותו לתוצאה הלא נכונה, למרות כוונותיו הטובות. אשמה או יותר מדי רצון טוב מובילים אותו להיאבק נגד תוצאה זו, במקום לגלות את הפגם בבנייה הרוחנית שלו, ולשמוח בתקווה, בביטחון באלוהים, בתוצאות טובות בעתיד. את האשמה היא "גינוי עצמי" בכך שיצר את מה שהאדם הנוגע בדבר לא היה רוצה לייצר עבור שום דבר בעולם, וזו הסיבה שישוע חמל על כל חוטא שחוזר בתשובה, מבלי "גינוי עצמי", מכיוון שהוא שילם על הצלב עבור כל מי שחוזר בתשובה ורוצה לא לחטוא שוב על ידי לחימה נגד הרוחניות שהשטן בהם בו
זה בגלל שאנו מסכימים עם אויב נפשנו, במקום להילחם בו, אנו מגנים את עצמנו על התוצאה הרעה, שהוא עצמו הביא על האנושות. להיפך, אנחנו חייבים לרצות להשאיר לו שום זכויות דיכוי עלינו, אפילו לא טיפה אחת
זה גם בזה שעלינו להישאר אמיתיים, מול האמת של דבר אלוהים, מבלי להאשים את עצמנו יתר על המידה בטעויותינו, תוך סירוב עיקש לשחזר אותן, כי הם הופכים לאתגרים רבים כל כך למודעות הסופית ולניצחון. לכן אין זו בראש ובראשונה שאלה של פתיחות לזכות לחטוא, כיוון שהמניע הוא במיגור החטא הקדמון, על מנת להימלט לחלוטין אפוטרופסות השטן המדכאת
זהו הבדל גדול מאוד עם התוצאה המתקבלת על ידי אופן הפעולה על ידי שליטה על המערכת הרגשית, כי בעוד עבור אנשים מסוימים, תכנות גיל ההתבגרות כבר מביא רמה גבוהה למדי של דיוק, ונמנע "החלקות" מסוימות, זה לא המקרה עבור אחרים. אלה האחרונים צריכים לתקן במידה ניכרת, בעזרת המנה הרגשית שלהם, את התכנות שרחוק מאוד מאהבה אלוהית במוח הגולגולת שלהם, מה שהופך אותם למתאימים יותר לסוג זה של להפוך מודעים
אולם אם הדבר מחייב את האדם להיות בעל יושרה מושלמת בפני אלוהים, למרבה המזל אין צורך לדעת את כל התיקונים האלה שאלוהים רוצה לעשות במוח שֶׁלָנוּ, כדי להיוושע בישוע המשיח. המטרה האלוהית כבר הייתה שבני האדם יירשו חיי נצח לפני מרדנותו של השטן, ואנו מוצאים את אותו ייעוד בחסד אלוהי, באמצעות צייתנותו של ישוע לצלב. מהרגע שאנו באים אליו, ישוע מכסה כל חטא שאנו מתחרטים עליו או שאנו לא מודעים לו, וכאשר הוא מטביל אותנו עם רוח הקודש שלו, הוא מוציא אותנו מכבלי אפוטרופסות הזו, כדי להשיג יום אחד את צורת התפקוד הזו הזהה לשלו, אם אנחנו באמת מוכנים ללכת אחריו ביושרה מושלמת זו
לכן, בהתחשב בזמנים שבהם אנו עדיין היום, אנו קוראים למצב פעולה זה "מתוך אהבה" ולא "מתוך אהבה"(בעל ערך אלוהי), כפי שיהיה בסוף הזמן. אם אנו עושים את ההבדל הזה, זה בגלל שהמנה הרגשית לא משמשת כדי לייצר כבוד לחוק האלוהי, אלא רק זו של אהבה, שיש להעניק למצב הנתון, למרות טבעה המרוכז בעצמו הקיים בכל אחד, בתקווה לצאת ממנו פעולה בהתאם לדבר אלוהים. זהו ההפך הגמור ממה שהכנסייה נקראת להביא, שכן מטרתה הראשונה היא כבוד לדבר אלוהים, בתקווה להביא את האהבה המושלמת, וזו הסיבה שאחד לא יכול ללכת בלי השני בדמוקרטיות נוצריות, כלומר, "כנסיית המשיח בשלמותה"
בחברות המערביות שלנו ומחוץ לכנסייה, כולם מתפקדים פחות או יותר בדרך זו, וזו הסיבה שבחברה, הכבוד לדבר אלוהים מדולל כמיטב יכולתו בריבוי הרצונות האנושיים, שבהם כולם מכירים בצורה של אהבה. ההפך הוא הנכון עבור הכנסייה, אשר מתוחזקת באופן אלוהי במצב של תפקוד על ידי שליטה, תוך שאיפה לחיות אהבה אלוהית. מכיוון שמבחינה זו הוא משיג לעתים קרובות תוצאה הקרובה הרבה יותר לאהבה אלוהית זו מאשר זה שנקרא לתפקד רק מתוך "אהבה". הכנסייה, לעומת זאת, משיגה אותו באמצעות כיסוי החטא הקדמון של ישוע, לאור היעדר חוסר פניות מושלמת של אהבתה האגוצנטרית, בניגוד למה שטבעה האלוהי של האהבה יספק לה, באמצעות תכנות פעולה משוכתב. מתוך תוכנית פעולה משוכתבת. מתוך הבנה זו, הגיוני שהכנסייה נכנסת לחוסר רצון גדול יותר להכיר ביתרונות של תפקוד שונה מעצמה, מה שמוביל אותה בקלות לגינוי החברה. לכן אלוהים מנסה לשמור על הכנסייה משלימה לחברה, מתוך חמלה כלפי אלה שאבדו בחיפוש אחר אהבה אלוהית. מחוסר הבנה הצורך הזה להיות אחד עם החברה, למרות שני אופני הפעולה החיוניים, הוא מגיב יותר מדי כלפי החברה. לדבריה, אהבה אלוהית יכולה להיות מושגת רק על בסיס ערכי דבר אלוהים, שבהם היא צודקת במאה אחוז, אך אשמתה נעוצה רק בהתרשמותה שהיא יכולה להשיג אותה רק בקפדנות רבה יותר, כפי שהיה נהוג בעבר בקונצנזוס החברתי הדתי בחיפוש זה אחר קפדנות, הוא נלחם ביתר שאת נגד החברה המתנגדת לו, שבה רצון אמיתי להשלמה הדדית יהפוך את שניהם למתאימים יותר למאבק בשטן, כפי שקורה גם אצל זוגות. היום נכנסנו לזמן שנפרט בפסקה רביעית, שבמהלכו המעבר הזה מאופן פעולה דומה, לזה של אחד משלים בין הגבר והאישה בזוג, נועד לגרום לאהבה להתפתח. אם האהבה הזו היא פשוט הומניסטית היום, מחר היא תתפתח לכיוון אהבה אלוהית. אם, בעניין הזה, נראה שאחד מהשניים בזוג מונח בצד, זה רק לזמן מה, לפני שהוא מאפשר לישוע להביא אהבה אמיתית זו לשניהם, ולהיות מסוגל להרחיב אותה לקהילה באמצעות הכנסייה והחברה
זה אכן היום ברמה האינדיבידואלית של החברה המחוברת למשיח בדמוקרטיות אלו, ללכת עד כדי כתיבה מחדש על ידי ישו בשמים, כך שאהבה זו תתעורר לחיים ב"טבע האלוהי", ושהאהבה הזו. פולש לכל האנושות על פי המטרה האלוהית במהלך המילניום הקרוב
בחוסר הבנה של השלמה מועילה זו, הן ברמת הפרט והן ברמת הקולקטיב, ישנם רבים המבקשים לגרום לחברה לתפקד בהתאם לאופן שבו הכנסייה פועלת, כפי שהיה בעבר, מה שמוביל לפונדמנטליזם מסוים, שנאמר עליו שהוא ימני, או אפילו ימני קיצוני. אחרים, מה שנקרא מרכז, דוחים בצדק את הפונדמנטליזם הזה אבל נסוגים מחלק הכבוד הגנטי שמביך אותם ב"אהבה גשמית", בעוד שזו הייתה הסיבה שאלוהים הציב את לוציפר כשומר דכאני על הומו ספיינס. כמו אלה הנקראים ימניים, אלה שנאמר עליהם שהם שמאלנים, או שמאל קיצוני, חוזרים לאופן הפעולה על ידי שליטה, מכיוון שהם לא הבינו את המטרה האלוהית האמיתית של שחרור האדם כדי לאפשר לו גישה לקדושה, הם מוציאים את אלוהים מאוצר המילים שלהם, כפי שקרה בשנת 1917 ברוסיה. מה שאף אחד מהם לא הבין הוא שאלוהים רוצה לעבוד בשבילנו, במה שאי אפשר לנו לשנות את עצמנו במוחנו, ולא שנעבוד בשבילו, שנטען מה אנחנו על ידי כפיית זה על אחרים. כל שכתוב של התכנות המתבצע במוח שלנו אינו נגיש לבני אדם, מכיוון שזה יהיה כמו לרצות לתכנת מחדש מחשב ללא זכויות גישה אליו, מכיוון שאנו עצמנו לא קיימנו את החוק האלוהי שניתן על ידי אלוהים למשה, בניגוד לישוע המשיח, שרק לו יש את היכולת לעשות זאת. הפוליטיקה הגשמית הפשוטה שמבוצעת על ידי האדם, מנסה לכפות על האחר את מה שהוא תופס, או חושב שהוא תופס את עצמו, מהרצון האלוהי, מוביל לכל הסכסוכים המנוהלים בצורה כושלת שלנו שפותחים בפני השטן זכויות כה רבות על כל החברות שלנו. הם גם הוכחה לכך שאלוהים עובד ללא ידיעתנו על השלמה מועילה זו, ושאנו יכולים לחסוך לעצמנו ייסורים רבים על ידי שיתוף טוב יותר "עם" אלוהים, במקום לעבוד "למען" אלוהים כדי לטעון לכל אחת מהספציפיות שלנו, דרך עודפי הכוח או הסובלנות שלנו
אם רוח הקודש בכל זאת משמרת את הכנסייה, באופן התפקוד העתיק הזה שנועד להיעלם, הרי זה משום שכיום עדיין הכרחי להרחיק את רוב האנושות מזכויות הדיכוי של השטן, וכן לספק את היסודות הנכונים של כבוד לדבר האל, שבלעדיהם אהבה אלוהית מתבלבלת בקלות עם אהבה הומניסטית בשרית
