אוקראינה

גילויים על הדמוקרטיות שלנו

פרק 5

אופן התפקוד על ידי אהבה, משלים לזה של הכנסייה בדמוקרטיות

5 – 3 ערך מוסף מאפיינים ספציפיים, האישיים והקולקטיביים

אנו נלחמים ומפלגים את עצמנו בגלל מאפיינים ספציפיים האינדיבידואלית שלנו שרוח הקודש מובילה אותנו, מבלי לקחת בחשבון את הייחודיות של אחרים, שגם רוח הקודש יכולה להוביל בדרך משלימה. כך הופכות הדמוקרטיות שלנו לבלתי יציבות, כאשר רוח הקודש נמצאת במקורן ורוצה לחזק אותן. אם זה כך, זה משום שבמשך מאות שנים כולם הכירו בכך, שטבילתה של רוח הקודש ניתנת רק למי שרוצה לשרת את אלוהים בכנסייה, וזו ללא ספק הייתה אמת מוחלטת במהלך מאות השנים שקדמו לבניינו מחדש של עם ישראל

כאשר הכנסייה עדיין דבקה בכללים עתיקים אלה, היא נאלצת להתייחס לחברה, שנשארת מחוברת לערכיה שלה, כאל מורדת באלוהים, ולכן בשום אופן לא יכולה לקבל את הטבילה הזו. משום גינוי זה, רוח הקודש אינה יכולה להראות את ההשלמה שלה ל"כנסייה", ביחס ל "הכנסייה בכללותה", לאופן שבו אלוהים רואה את ההשלמה של ההבדלים בינינו, בצלם הזוג גבר ואישה, אשר יחד יוצרים אחד לפני אלוהים

אין פירוש הדבר שכל חלק בחברה מחוץ לכנסייה נטבל ברוח הקודש ושכולם רוצים לעשות את הרצון האלוהי, שיהיה שקרי עוד יותר, אלא שאלוהים רוצה להדריך את כולם לאפשר לעצמם להיות מובלים על ידי רוח הקודש בחיפושם אחר אהבה, ובשליחות שהם מטילים באופן אישי על כל אדם. בכך הוא רוצה לפתוח את הבנתנו לאהבה מושלמת זו של לאהוב זה את זה, כפי שהוא אוהב אותנו, על ידי פתיחת הזכות לישוע לשכתב את התכנות במוחו של כל משרת אלוהים ב(הכנסייה בכללותה). המוטיבציה של האהבה הופכת למעשה חשובה לא פחות מבסיסי הכבוד המאפשרים שכתוב זה, הספציפיות של כל אחד, בין גבר לאישה, או בין הכנסייה לחברה, הופכים חיוניים לא פחות זה מזה כדי לגשת אל המטרה האלוהית הסופית. ההערכה האינדיבידואלית של רוח הקודש על הספציפיות של כל אדם מאפשרת גישה אל המטרה האלוהית הסופית, בניגוד להסכמות חברתיות/דתיות פשוטות שיש בהן מעט כבוד לפרט

אלוהים רוצה ללכת רחוק יותר מהקונצנזוס הפשוטות האלה כדי ליצור חברה שלעולם לא תוכל להגיב בלב שלם ל"טבע האהבה" שלו, משום שהוא רוצה להביא את השלמות הזו באופן אישי לכולם, כדי שיום אחד החברה כולה תוכל לייצג את דמותו המושלמת

זו הסיבה לכך שאנשים כנים שהוטבלו ברוח הקודש יכולים להיות גלות מהכנסייה ולהישאר בקריאת אלוהים, משלימה לזו של הכנסייה, שהיא "הכנסייה בכללותה" באמצעות דמוקרטיות

זוהי הדוגמה שהאדון אלוהים הציב דרך הגולים מירושלים לבבל, לשדרך, מישך , ועבד נגו, שכבשן נבוכדנצר שרף את כבליהם ולאחר מכן אפשרו להם גישה אל המלאך המשחרר, מבלי שהם עצמם מריחים את ריח השריפה, בדניאל 3

רק בגלל שאלה גלות מהכנסייה טובים יותר מאלה שהוחזקו שם, אין זה אומר שזה כך, כפי שכבר ציינו, ברמת יכולת ההסתגלות. מכיוון מינון רגשי שלהם נאלצת לבצע תיקון הרבה יותר גדול בתכנות הדרוש לכל פעולה במוח שֶׁלָהֶם, כדי לגרום לה להתקרב לאהבה אלוהית, הם מסוגלים לתפוס טוב יותר את השפעתה. מינון רגשי זו, בהיותה גדולה יותר, הופכת אז לפחות מדויקת, אך גם מורגשת יותר למי שנאלץ לעשות זאת, וכדי לזהם כמה שפחות את העדות הקשה מאוד של האישה ושל הכנסייה, שהאדם שנקרא לתפקד מתוך אהבה, מוצא את עצמו בדרך כלל בחברה הקשורה לערכי הכנסייה הזו,  אבל לא לכנסייה עצמה. אלה שהכירו בדבר אלוהים כצדקה יכולים לפיכך להיות מודעים בקלות רבה יותר לצורך בתכנות מחדש ולקרוא לישוע בזמן הנכון, אפילו אם האדם עצמו לעתים קרובות לא יהיה מודע לחלוטין לכל התהליך

הרגע הטוב הזה הוא בסיסי, מכיוון שרבים מבלבלים אותו עם התפילה לפני כל מצב קונפליקטואלי או לא קונפליקטואלי, הכולל תפילה לישוע שיוביל אותם לפעולה הנכונה, או לתגובה הנכונה. אם אז הם משיגים פעולה שמתאימה להם, ושאולי מתאימה לאלוהים, לאור מצבם, לא מתוך אהבה היא נוצרת, אלא מתוך שליטה בתכנות הישן, שאליו ניתן להוסיף חלק מהאהבה. זה ההפך ממה שישוע מבקש מהאדם הנוגע בדבר לפתוח את הדלת לשכתוב הפעולה שתוכנתה בו, מכיוון שישוע אינו מבקש מאיתנו "לדעת", אלא לבטוח בו שפשוט יגיד לא לפעולה המתוכנת, תוך פנייה אליו ברגע הנכון של מקסימום פיתוי לחטוא, באותה ענווה כמו הילד שלא יודע איזה יחס לאמץ

המקסימום הזה, הוא בדיוק המקום שבו רק רצונו של האדם להתנגד למה שהשטן בנה בתוכו הוא בסיסי, מפני שרבים מבני האדם שהתפללו לפני המקסימום הזה, נכנעים לפני המקסימום הזה, וחושבים שאלוהים הוא זה שהוביל אותם להגיב בדרך שלפעמים מנוגדת לעדותו של המשיח.  במקום ללכת לסוף, לסוף, לסוף של מה שהם יכולים לשאת. אם לאחר מכן הם נכנעים לחטא, או גינוי, או לכל צורה אחרת של כניעה, הם חושבים שהם עשו את הדבר הנכון כלפי הפיתוי לחטוא, אשר כך נופל על אלה שהובילו אותם לחטוא. או שהם לא פנו לישוע במהלך הפיתוי הזה, לאחר שביקשו זאת מראש, או שהם עשו את זה לפני הקיצוניות שהם יכלו לשאת בעצמם, כדי להימנע מדחייה מוחלטת זו של החטא, מתוך חולשה כלפי החטא, על ידי ניסיון לתת לאלוהים לעשות את חלקם. מי שמתנהג כך מסרב לעשות לעצמו אלימות נגד הרוחניות הרעה שבתוכו, ומתנהג כאילו תפילתו הקודמת נתנה את רשותו לאלוהים ללכת מעבר לרצונו החופשי, במה שהיה מסוגל לעשות בעצמו, אם היה עושה לעצמו אלימות מתוך רצון עז לא להשאיר ולו קמצוץ מחייו לשטן

לכן נאמר שהאלימים הם שמשתלטים על מלכות השמיים, בעוד שאלימות זו מתפרשת לעתים קרובות בצורה הפוכה, כלפי אחרים. אך אלימות זו היא שישוע מבקש מאיתנו, לפתוח את הדלת לשכתוב המרכזים הרגשיים הללו המתוכנתים בתוכנו, והיא זו שמשנה הכול

כפי שדנו בפרק הקודם בנוגע לילד שקיבל את טבילת רוח הקודש בילדותו, המרכז הרגשי האחרון של המוח שלו, שעדיין לא תוכנת באופן סופי, השפעת רוח הקודש מתערבת רק על מערכת הנתונים המתקנים של התכנות הבסיסי ולא על טבעו של האחרון. אם, בשם ישוע, המבוגר מסרב לפעול על פי התכנות שכבר בוצע ופונה לישוע, מתוך הכרה שהוא אינו יודע את התוצאה הנכונה, ישוע בו הוא זה שממקם את התכנות שונה מזה שבו השתמש עד אז כדי לייצר פעולה, והמוח שלו יכול לקחת זאת בחשבון כתכנות טוב יותר. מכיוון שרצונו החופשי לקח סמכות, בשם ישוע, על "טבע" תיכנות שבוצעו תחת הדרכתו של השטן, אז יש לישוע הסמכות הזו, כי זה תלוי בנו להעניק את הזכויות לשכתוב הזה, לישוע שכבר רכש אותן עבור האנושות כולה

זה ההבדל, ולכן כולנו צריכים ללמוד יום אחד לחזור להיות ילדים קטנים שלא יודעים, גם אם הם למדו בצורה מושלמת

ללמוד הוא הכרחי, אבל להיכנס לקדושה אלוהית אמיתית פירושו להיכנס לענווה של הידיעה שאנחנו לא יודעים ושרק הוא יכול לגרום לנו לגלות.

לעתים קרובות הדבר ידרוש השפעה ניכרת מהאדם חוג מכרים,  אך אם האדם יישאר כן וירצה להישאר אמיתי, תהיה זו בכל זאת תמיכתו של המשיח שתשמור אותו במצב תפקודו החדש, מבלי לחזור למצב השליטה, שתאפשר לו לגשת לבחינה אמיתית של המצפון, באמצעות "דיאלוג" משלו עם רוח הקודש, כפי שתיארנו בפרק הקודם. מתוך בחינה זו של המצפון, עם כל גלישה לעבר השגיאה הראשונית, רוח הקודש בתוכו תאתגר בהדרגה את הסובייקט, אם הוא יישאר קשוב לו, עד שהוא יפתח ברגע הנכון את ההזדמנות לישוע לשכתב את התכנות הישן, מכיוון שהאדם הנוגע בדבר מילא את חלקו בעצמו, אלוהים עושה את מה שאינו נגיש לבני האדם  

זהו הממד הטוב מאוד של השימוש מינון רגשי שלה, שבו רוח הקודש משתמשת בכנסייה כדי לייצר את ערך הייחוס הנכון בהתאם לדבר אלוהים, אשר מסתיר ממנה את הצורך הזה לקרוא לישוע במה שנראה לה מובן מאליו, או שהיא למדה לשלוט, או אפילו להימנע ממנו. בכך שהוא מונע מעצמו את שפע החיים שישוע היה רוצה לתת. אם התרגול שמלמדת הכנסייה את נתיניה היא לפיכך הדרך הנכונה לפי אלוהים להישאר מרוכזת בדבר אלוהים, זו תהפוך לצביעות עבור אלו שנקראו לפעול מתוך אהבה. זה כבר לא יהיה, למעשה, המוח שלהם שבאופן טבעי יעשה את התיקון מועיל בהפקת הפעולה הנכונה, מתוך המנה הרגשית שלהם, אלא הם עצמם על ידי כפיית התיקון הזה על המוח שלהם, כאמת. זה מה שמוביל רבים לדתיות צבועה, ולא לכבוד דבר אלוהים, למרות שהוא משמש אז כדי להצדיק כל צורה של התנהגות רעה, כמו המקרה של ולדימיר פוטין המסכן, ובוודאי אלה שמאמינים שהם הכי ערמומי בעולם

מלכות השמים היא אלוהית בטבעה, שאינה רק לקיחת הצד של אלוהים. זוהי נקודת מפנה יסודית ביחס לדבר אלוהים, מכיוון שהוא יכול להניב פירות טובים רק במידת האמת של האדם בבואו לחיות את האמת האלוהית הזו. זה לא יכול להיות סוג של שכנוע עצמי שהאדם כופה על עצמו בגלל הלחצים שהוא נתון בהם ושהוא מכריח את עצמו לכבד באלימות, גם אם זה אומר להפריד את עצמו מהחיים שאלוהים רוצה לתת לו. מי שעושה זאת כופה על אחרים את העובדה שעליהם לנמק את מה שהם לא בהכרח מאמינים בו, בהתחשב בכך שדבר אלוהים יפיק את האמת שלו באלה שעליהם הוא נכפה. אם זה נכון חלקית במערכת השליטה, זה מה הברית הישנה הביא, כי כפייה זו תהיה טובה יותר מאנרכיה, וזה במיוחד כבר לא המקרה אצל ישוע המשיח, במיוחד בזמנים שבהם אנו נמצאים עכשיו. בכנותם בשירות האל, בני האדם עושים לעצמם אלימות כדי לכפות על עצמם את מה שהם לא באמת מאמינים בדבר האל, באלימות של הדעות הקדומות שהם מאמינים שהן טובות כדי לשרת את אלוהים, במקום שבו אלוהים היה גורם להם לכוון את האלימות הזו נגד מה שהשטן בנה בהם כוזב, ושכולנו קורבנות שלו. לאחר מכן הם נאבקים בבשר ודם, ובמוקדם או במאוחר הם עצמם מובאים לשלוט על אחרים, באותו אופן שבו השטן הוקם על ידי אלוהים בתפקידו המדכא על קדם-אנושיים, שאנו מכנים כאן הומו ספיינס, בגלל חוסר הגישה שלהם לתודעה. לאחר מכן, יש המרחיקים לכת עד כדי כך שהם לוקחים סמכות זו בשם ישוע על פני בני האדם עצמם, כאילו ישוע היה תרופת פלא, בעוד שהוא אינו יכול בשום אופן להתערב מחוץ לרצונו החופשי של כל אדם, בניגוד לשטן שהוקם כדי לנזוף בקדם-אנושיים אלה

בחברה דמוקרטית, כל מי שחפץ לעשות את רצון אלוהים יכול לשמש את אלוהים, וזה מה שחלק זה של החברה אינו מאמין שהוא מרגיש מרוח הקודש, שבדרך כלל שומרת אותו בחיפוש אחר אהבה, משום שיש לו משיכה אליה, אך הוא אינו יודע כיצד להבדיל את השפעתו מרגשותיו האחרים. לאחר מכן כל אחד מהם מפרש משיכה זו בדרכים אחרות מאלו של אלוהים, אך לעתים כופה אותה כאמת מוחלטת הנובעת מאלוהים עצמו. בקרב דמוקרטיות אלה, רבים אינם חשים את רוח הקודש מ"לבם", אלא רק מהניתוחים שלהם, המאפשרים שלא לסגור את הדלת בפני השפעת רוח הקודש המורגשת כלפי חוץ, מה שמסביר את גישושי האהבה הרבים של החברה כולה, בין אם אהבה זו היא רק הומניסטית, אם ל לתפארת האל. זה גם בדרך זו שהנדודים הנוכחיים האלה, לקראת אהבה אלוהית, פותחים זכויות דיכוי לשטן, בעוד שניתן היה להימנע מהם במידה רבה אם כל אחד מהם היה מבקש לתפוס את ההשפעה על רגשותיו, באמצעות טבילה ברוח הקודש. אם טבילה זו נגישה לאלה המתפקדים מתוך אהבה בדיוק כמו אלה המתפקדים על ידי שליטה במערכת הרגשית שלהם, העדיפות היא בכל זאת לרצות לעשות את הרצון האלוהי, מתוך מחויבות של מצפון טוב לפני אלוהים ולא להצדיק את אהבתו של האדם. אם אלוהים לא נותן אותו לרוב המכריע של אלה הנקראים לתפקד מתוך "אהבה", הסיבה לכך היא שרצונו של האדם חייב להיות מכוון לכבד את דבר אלוהים בכל האמת ולקבל לעבור את השלב של לימוד דבר האל, המקביל לזה של הכנסייה.  לרצות לכבד את ערכיה, לא משנה כמה ענווה זה עולה.

ההבדל הגדול מאוד בין הלוגיקה תחת אפוטרופסות לבין אישיות רוח הקודש הוא שמצדיק את המצב הזה, מכיוון שאם ההיגיון תחת חסות נמצא שם כדי לתת לשטן את היכולת לשמור עלינו על כבוד לגנטיקה שלנו, האדם של רוח הקודש ב"לב" נמצא שם כדי להביא אהבה אלוהית וכבוד לחוק,  למי שמעוניין לא לדלג על השלבים. זו גם הסיבה שכולם חייבים להיכנס בענווה לשלב הראשון שראינו בפרק 3, ולהישאר פתוחים לשלב השני, אם אלוהים הוא זה שמוביל אותם לשם

כל עוד לא נולד כל אדם, שכבר ניחן ברוח הקודש מרחם אמא שלו, אלוהים לא יכול להשתמש באותו אדם, לנהל את שני אופני התפקוד בו זמנית, אלא רק בזוגות, כל אחדל אחד בתורו, כי זה יסתכם בנטילת הסיכון לאבד לנצח את הערכים הטובים של עדותו, אשר בכל זאת חיוניים למבנה הטוב הנושא את אהבתו. כך, בחברה דמוקרטית, הכנסייה, הנקראת לתפקד באופן השולט במערכת הרגשית שלה, חיונית באותה מידה לשאר החברה, המבקשת אהבה אלוהית על ערכיה. אם כל אי הדיוקים שהדבר יוצר הם בלתי נמנעים, זה משום שלאף אחד על פני האדמה אין את ההתייחסות הרגשית האמיתית של אהבה חסרת פניות זו בלידתה

הקיצוניים ביותר, לעומת זאת, משוכנעים שתמיד היה להם הערך האמיתי של אהבה אלוהית, מכיוון שהם משווים את המידע של רוח הקודש רק עם יכולות הפעולה המתוכנתות שלהם כבר, כי להן הם מייחסים ערך בעל אופי אלוהי, בגלל רצונם לשרת את אלוהים, לפעמים מגיל צעיר. זה גם המקום שבו הם עושים את הצעד של גינוי על ידי התחשבות כי זה לא המקרה עבור אחרים. מה שהם לא יודעים הוא שהם בדרך כלל נמצאים רק בעמדה שבה הם יכולים לצדד באלוהים ולא בחיפוש אחר צייתנותו, מה שיפתח חמלה כלפי אלה שאבדו. אהבה מרוכזת בעצמה, שעדיין נוכחת בתכנות פעולותיהם, יכולה להוביל אותם לפרוטקציוניזם המוענק להם ולכל אדם אחר שהם מרגישים אחריות להגן עליו, בין אם זה צאצאיהם, כל צאצאיהם, קהילתם, או אפילו אלוהים עצמו

לכן כבר אמרנו פעמים רבות שהדבר החשוב הוא לעבוד "עם" אלוהים ולא "למענו", מכיוון שאלוהים אינו מבקש מאיתנו לקחת צד איתו, אלא לעשות את רצונו. מי שנכנס להטיה פשוטה למען אלוהים, כבר לא מסתכל על ציות לאלוהים, אלא על המטרה שהוא מגן עליה, כאילו אלוהים לא מסוגל להגן על עצמו. זו החולשה הגדולה ביותר של בני האדם שעובדים "למענה" של אלוהים, משום שהם מאמינים שהם חיוניים לאלוהים, וזו הסיבה לשטן יידע כיצד להשתמש בהם ביום השלכתו על פני האדמה, כדי לפתות אותו לטעותו כדי לגרור אותו לאבדון. הוא ינסה, במידת האפשר, להסיט אפילו את הנבחרים וזו הסיבה שכולנו חייבים להישאר מודעים לחולשותינו, מבלי שנרצה לשלוט בעולם בכוח, כי הכוח הזה לא בא מאלוהים

כשם שאהבה הומניסטית המונעת על ידי הטבע האגוצנטרי היא סכנה בוגדנית, בגלל היעדר הובאה על ידי רוח הקודש, כך גם החיפוש אחר כוח, נוצרי או אחר, של כבוד לכללים אלוהיים, דרך שליטה באדם, מוביל לאי ידיעה, כיצד להבדיל בין המטרה האלוהית לבין זו של השטן. מטרתו של אלוהים היא לספק לכולם את היכולת לקיים את דברו מתוך אהבה, ומטרתו של השטן היא להשתמש בדבר האל כדי טוב יותר לשלוט בעולם, ולהתעלל טוב יותר בעולם, יהיה המחיר שבני האדם ישלמו אשר יהיה, שממנו נשלל כל ערך אישי. זה מוביל בסופו של דבר לאימוץ בשם ישוע את שיטות הדיכוי של השטן על אחרים, בשל אי כיבוד דבר האלוהים, תוך שהוא פועל בעצמו בגינוי שישוע אסר ואשר מהווה חלק מחטאי האדם שבגינם הוא נתן את חייו על הצלב. כל נוצרי שנכנס לשגיאה זו נהנה אפוא מסליחה על חטא זה, אם יחזור בתשובה ולא יחטא עוד, אך בכל זאת תלוי בו לרצות להפריד את עצמו מדרך פעולת השטן על בני האדם, מבלי עם זאת, הפרד את עצמו מצב הפעלה שלו, על ידי שליטה במערכת הרגשית שלו, עד שאלוהים יבקש ממנו לעשות זאת

הסכנה האמיתית, אם כן, היא להתמיד בכך שהחוק האלוהי ישלוט ללא כל צורה אחרת של התייחסות, מכיוון שביום הקרנת השטן על פני האדמה, הוא לא יטרח לחפש אהבה אלוהית, שאליה הוא לא יכול לגשת. אם זה כך, הרי זה משום שאלוהים הציב אותו כדי לשמור על האינסטינקטים הבלעדיים של הומו ספיינס על ערכי הגנטיקה שלו, מה שהופך אותו לאדון ביחס לחוק בצורה סמכותית ועריצות, מבלי לתת לו את הזכות לרוח הקודש, בניגוד לישו שרכש את הזכות להעניק ל"לב" בני האדם את רוח הקודש שלו. זו גם הסיבה שהאדם, או בני האדם, שיהיו נושאי השטן כשהוא יוקרן על פני האדמה, תהיה שליטה טובה יותר מכל אחד אחר במניין הרגשי שלהם. זה בוודאי לא יהיה כדי להביא אהבה אלוהית, אלא כדי לסובלימציה של אמנות ההסתרה כדי להעמיד פנים שהוא המשיח הבא. הדבר הטוב ביותר עבור האנושות הוא שהכנסייה תונהג על ידי רוח הקודש כדי להביא את השליטה הנכונה על המערכת הרגשית שלה, כדי לתת את תמיכתה הבלתי מגונה לחברה בחיפושה אחר ניהול על ידי אהבה, שהובאה על ידי אותה רוח הקודש. אם הטוב ביותר טמון בהשלמה הזו בין עבודתה הצודקת של הכנסייה לבין עבודת החברה, שתיהן לבושות ברוח הקודש, הרי שהגרוע ביותר טמון בהיפוכו. זו האחרונה הופכת לשליטה מושלמת על אותה מערכת רגשית, לא עוד כדי להביא לאהבה מושלמת, אלא כדי להבטיח את ההסתרה המושלמת של השקר בשימוש בדבר אלוהים על ידי חברה זו.